052-323636

התקשרו עכשיו

052-323636

שלחו הודעה

יוכי בן נון

הסיפור שלנו

ד”ר יוכבד (יוכי) בן-נון (1946-2015) הייתה פסיכולוגית התפתחותית ורפואית ישראלית, אשתו של ד”ר יצחק בן-נון ז”ל (מחלוצי ה-IVF בישראל), אמא של אלה ויונתן וסבתא של יואב. היא הייתה ממקימי המכון להתפתחות הילד בבית החולים מאיר” בכפר סבא, פסיכולוגית אחראית במכון והפסיכולוגית הראשית של בית החולים. כמו כן הייתה ממקימי החטיבה לפסיכולוגיה התפתחותית בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל וכיהנה כיו”ר הסתדרות הפסיכולוגים בשנים 2009-2014. יוכי הייתה חברה במספר ועדות מקצועיות של משרד הבריאות, בהן יו”ר הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה רפואית במועצת הפסיכולוגים. יוכי הביטה בחיים וגם במוות לא דרך משקפיים וורודים ולא דרך משקפיים שחורים, אלא בישירות, בבהירות, בלא אשליות וסנטימנטליות אבל עם תקווה ואופטימיות שליוו אותה עד לימיה האחרונים.

במשך רוב חייה, יוכי וכלבים לא ממש היו סיפור אהבה. היא סלדה מכלבים, פחדה מהם ושמרה מהם מרחק בהקפדה קיצונית ממש. עם זאת, בשנותיה האחרונות נרקם בינה ובין ג’יני, הכלבה שאימצה ביתה אלה, סיפור אהבה מפתיע ומרגש. מערכת היחסים שהתפתחה בין יוכי לג’יני והשינוי העמוק שחל ביחסה של יוכי לכלבים בכלל, הובילו את אלה ללמוד, לחקור ולהתעמק בתחום הכלבים הטיפוליים, ולהקים את עמותת “כלבים שעושים טוב”. לזכרה של יוכי ולהמשך המורשת הטיפולית שלה.

טקסט שכתב לזכרה יוני בנה

בשנות חייה האחרונות מצאה אמא שלי אהבה חדשה. אמא שלי השמרנית, הדוגמטית, אוהבת הנוסטלגיה וחובבת ההרגלים הישנים, שטענה במשך שנים שאופי האדם איננו משתנה, התאהבה. האהבה חדשה הייתה חומה-לבנה, נמוכה, נמרצת, סקרנית והולכת על ארבע. הכלבה ג’יני)  שאימצה אחותי).

והאהבה החדשה התעוררה לא רק כלפי ג’יני, אלא גם כלפי כלבים מכרים מזדמנים ברחוב, בשעות הטיול, כלבי אורחים וקרובים וידידים אחרים על ארבע.  מי שלא הכיר אותה לפני כן יתקשה להבין את גודל המהפך: אמי, שכשהייתי ילד מעולם לא שעתה לתחנוני להכניס כלב הביתה, שסלדה מנבחנים למיניהם ומכל אפשרות של גילוי שערת פרווה על השטיח הפרסי שבסלון, הפכה לגמרי את עורה. שגרת יומה הקבועה השתנתה במהרה ונוספו לה טיולים יומיים ארוכים עם ג’יני בגן הציבורי, ליטופים בבטן וגירודים מאחורי האוזניים, פרוסות פסטרמה משובחת שהיו תמיד במקרר כצ’ופר בין ארוחות וגוש פרווה לחימום הרגליים מתחת לשמיכה.

בשנותיה האחרונות מצאה אמא שלי תחום עניין חדש שהיה זר לה כל חייה – הכלבים. וכדרכה, היא למדה אותם ,חקרה אותם, קראה עליהם והחליפה איתנו דעות, ידיעות וסרטונים מצחיקים עליהם. השינוי היה עמוק. נדמה היה שהעצב שאפף אותה מאז מות אבא מתחיל להתפוגג.

טקסט שיוכי כתבה וילדיה מצאו לאחר מותה-נושא הבשורה הרעה.

נושא הבשורה הרעה/ד”ר יוכי בן-נון

”הוא בן שנתיים“, האם אומרת לי בטלפון, ”והוא אומר רק כמה מלים בודדות”.

“זה בסדר“, אני עונה. ”עדיין בנורמה”.

“אבל הוא גם לא מבין מה שמבקשים ממנו, הרבה פעמים, כאילו מתעלם מאיתנו“.

“ומה הכי מטריד אותך?“ אני שואלת.  “שהוא עושה מה בראש שלו“, היא עונה, ”ואני נורא לחוצה!”.

 תוכנת האבחנות עולה במחשב שבראש, ומתחילה להבזיק: איחור שפתי קל, ילד מרדן (ראה ערך (Terrible Two , אם צעירה, שאפתנית וחרדה, או…

את האבחנה האחרונה, הקשה ביותר, הדחקתי. הרי אסור למטפל להיות פסימי.

קבענו פגישה כעבור שבוע, הכי מוקדם שאפשר.

לפגישה הגיעו מיכל ודני עם יאיר הקטן. זוג נאה, משכיל, בשנות ה-30 הראשונות. דני נשא על ידיו את יאיר, ילד עגלגל ויפה. עורכים היכרות ראשונה בפינת ההמתנה, חיוך ראשון ליאיר, המשיב בחיוך. פנים מלאים ועיניים עגולות וגדולות הבוחנות אותי בשנייה, ומוסבות למקום אחר. יאיר יורד מכתפי אביו, ורץ במסדרון הרחב, אני אחריו. מנסה לעצרו, אך הוא מתעלם ממני. אני קוראת בשמו, אך הוא אינו מפנה ראשו. כשאני קוראת לו ”בוא“, הוא מהדהד: ”בוא, בוא, בוא.“

בחדר, הוא מתעלם ממגוון הצעצועים שאני מגישה לו, אחד-אחד,  בזה אחר זה: קטר רכבת יפהפה, כדור, קוביות, פאזל צבעוני. אני מחזרת אחריו במבטים, בליטוף, מפתה אותו בלהטוטי משחק, עושה מאמץ אדיר לזכות בתשומת ליבו, להפיק ממנו שיתוף פעולה כלשהו. אך יאיר נהנה דווקא מסיבוב סחור-סחור בחדרי הקטן, תוך שהוא ממולל חיתול מסמורטט שההורים דואגים לשאת איתם בכל עת. בלעדיו הוא לא יכול להירגע. גם להורים הוא ממעט להתייחס.  אינו מגיב לפניותיהם, אינו בא לבקש חיבוק.

האוויר בחדר נעשה דחוס. הדופק הולם בראשי. 40 דקות של תצפית מסלקות את מסך ההדחקה ומחזקות את האבחנה שכה רציתי לברוח ממנה: קווים אוטיסטים.

ומיד מציפה דילמת ההתנסחות: איזה מינוח לבחור? איך וכמה לומר? המתח שלי פוגש את חרדתה של האם במבט קצר. הדמעות עולות והבכי פורץ.  רגע הבשורה הקשה מכל. המילה הזו – אוטיזם – רצף הצלילים המאיים. שלושים שנות ניסיון ועשרות ילדים לא חיסנו אותי מהרגע הזה.

אני מנסה לנחם: ”יש מה לעשות, ברוב המקרים חל שיפור, יאיר עוד קטן…“ קולי נשמע לי לא משכנע.

אני מכנסת את תמונת הדמויות שלפני: אם צעירה בוכייה, אב צעיר שותק, ילד קטן מסתובב סביב עצמו, מפזם. ”ראו כמה הוא שלו, נינוח, אולי אפילו עליז“, אני אומרת, כדי להפחית מן הכאב בחדר, להתמקד באור שבילד הקט.

“כן“, אומרת האם, ”בתוך תוכי כבר ידעתי. דמיינתי שתגידי שהכל בסדר, אבל ידעתי שזה לא“. עוד רגע קשה. הביטוי המילולי של מפץ הציפיות, סוף האשליה.

“זה כואב“, אני אומרת, ”ונכנסים למשבר, אבל צריך להביט קדימה ולהתגייס לעבודה. למצוא ליאיר מסגרת חינוכית מתאימה, לעבוד איתו בבית…“ אני מציעה פתרונות הנשמעים כקלישאות שחוקות, חשה כמגישה קנה רצוץ לטובע במערבולת סוערת.

פניהם של מיכל ודני מכווצים, גופם שחוח תחת משא המציאות החדשה. הם מכונסים בעצמם, איש-איש בפינתו. אני מישירה מבט אליהם, מנסה ליצור קשר-עין מעודד ולא מצליחה.

רגע של הזדהות טוטאלית, כמעט אחדות של מטפל ומטופל מול גל הרגשות המאיים להציפנו.

“אנחנו נתגייס“, אומר לפתע האב, פורץ מקליפת שתיקתו הממושכת. “נתארגן ונתחיל לעבוד. את תתני לנו כתובות, תני לנו כלים. אנחנו נעשה. הילד הזה הוא משהו. ילד מיוחד. הכל נעשה בשבילו.“

משב-אוויר דמיוני חודר לחדר, גישה עניינית ומעשית דוחקת הצידה את ההתמסרות לתחושות ולמחשבות הקשות. אנרגיה חיובית ומחזקת. נפרדים, עם רשימת מטלות ומטרות ונשיקה ליאיר, שלא מבין, ואולי אף פעם לא יבין, מה המהומה שקמה סביבו.

אני נשארת בחדר, צורבת את תמונתו במוחי, בקבוצת עשרות הקטנטנים כמוהו שהכרתי לפניו.
איפה הם עכשיו? לאן הגיעו? מה השיגו? המכלול אינו ורוד. מאוטיזם אין החלמה.

תמונת השלישיה מלווה אותי עד סוף היום, וגם בערב, והמחשבות מעיקות. ביקורת עצמית: האם הייתי בסדר? לא קשה מדי ולא רכה מדי? איך תגיב המשפחה המורחבת לבשורה הרעה? איך יתמודדו לאורך זמן? מה עוד צריך יהיה לעשות בעבורם?

למחרת, טלפון מהאב: ”רציתי לומר תודה. אנחנו בסדר. כבר עסוקים בסידורים, מחפשים מידע, מתארגנים”.  מעומק מצוקתי – שלי אני משחררת אנחת-רווחה, כמעט מפוייסת: איזו הקלה! אין להם כעס כלפי, אין טענות!

מאוחר יותר מתגבשת התובנה: לפעמים, המטופל הוא מקור כוחנו ונחמתנו.

Search
Generic filters
דילוג לתוכן